אחת העבודות המסקרנות שתעלה בפסטיבל "מיפו עד אגריפס" (9-10 בספטמבר בשוק מחנה יהודה בירושלים) הינה RESTING BITCH FACE של היוצרת הרב תחומית מיה יוגל.
תקופת ההתבודדות שמגיפת הקורונה הביאה עמה נתנה ליוצרת הרב תחומית מיה יוגל, אפשרות להתבונן על ההווה באופן צלול, ופתחה אצלה צוהר לגעגועים מודחקים. רגע לפני שתציג את היצירה RESTING BEACH FACE בפסטיבל מיפו עד אגריפס שוחחנו איתה על בדידות, זיכרונות ומה שביניהם
אחת העבודות המסקרנות שתעלה בפסטיבל "מיפו עד אגריפס" (9-10 בספטמבר בשוק מחנה יהודה בירושלים) הינה RESTING BITCH FACE של היוצרת הרב תחומית מיה יוגל. יוגל היא פרפורמרית, רקדנית, כוריאוגרפית וגם אמנית בוטו שהצליחה לייצר שפה משלה השואבת השראה מתרבויות שונות.
"אפשר לומר שאני שמה דגש על המתח הקיים בפערים שבין התרבויות, ומתרגמת את אותו המתח לתנועה מקורית, חדשה וייחודית", אומרת יוגל. "את העניין הטמון במרווחים האלו, אני בוחרת להעביר לתלמידים שלי ברחבי הארץ, בין אם במסגרות פורמליות או אקספרימנטליות, מתוך מטרה לעידוד יצירה חדשה, שפת
מחול ייחודית הנשענת ושואבת השראה ממסורות קדומות הנעות על הסקאלה שבין הניסיוני למסורתי".
הדחף ליצור חזק ממני, והיצירה שלי לרוב הנה מפלט. מקום המהווה מחסה, שנותן מענה של טרנספורמציה ומתוכו עולה ריפוי. כך גם בעבודה הנוכחית, עבודה שהיא בבסיסה טקס לידה מחדש שלי ושל דמות אהובה ונערצת שעזבה את העולם בדמי ימיה, וזה נשמע כמו שזה נשמע, מנותק מהמציאות, אבל זו החוויה שלי".
"תקופת ההתבודדות שהמגיפה הביאה עמה נתנה לי אפשרות להתבונן על ההווה באופן צלול, ופתחה אצלי צוהר לגעגועים מודחקים. כאב שהדחקתי באמצעות היום יום. והכאב הזה, שהוא אישי שלי, הוא גם כאב קולקטיבי, הכאוס היומיומי הפרטי, הפך פתאום למכנה משותף לכל מי שיוצא לרחוב. זו תקופה שטמון בה המון כאב ואובדן. בין השאר אובדן של יציבות חשובה לחיים, שנבנתה בעמל רב, ואני שותפה לכאב הזה. אני זועקת את הכאב האישי שלי, ומצטרפת לזעקה שברחוב, ועל הבמה, איפה שהקרביים שלי באמת חשופות, מקווה לאפשר לגיטימציה לזעקה משותפת עם הקהל, זעקה לשינוי, לריפוי, ללידה מחדש", מסבירה יוגל.
ב-RESTING BITCH FACE מתחקה יוגל אחר דמות שהלכה לעולמה בטרם עת, בולשת ועוקבת אחריה, במטרה להרכיב את הרסיסים לאפיזודת חיים שלמה. "העבודה מדברת את החיים לצד המוות. היא מתקיימת בהווה הנוכחי, שבו אנחנו חיים והמוות תמיד מרחף מעל. אנחנו מדחיקים את הריחוף הזה ביומיום שלנו, וכשהוא מגיע, אנחנו תמיד מופתעים. בהווה של העבודה טמונה האפשרות לריפוי, וזה גם המסר.
במהלך המופע עוטה יוגל על פניה מסכה של צבי צעיר, אצילי, תמים ויפה. "המסכה בעצם מהווה מעין מטאפורה לדמות המתרחקת, לדמות האהובה.בדמות המסכה יוגל נכנסת לנעליה, מתחקה אחר צעדיה, מתחברת אליה. "בשהותי בתוך המסכה אני חשה אותה, את חוכמתה, את יופיה ואת התום הטמון בה".